שימוש בקרקע חקלאית - חקלאי או מסחרי? 

בתי המשפט מטפלים במגוון של מקרים שבהם צפה ועולה השאלה, מה נחשב כשימוש חקלאי מותר בקרקע חקלאית, בין אם הוגדרה ככזו במסגרת הכרזה על הקרקע על ידי הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (ולקחש"פ) שפועלת מכוח חוק התכנון והבניה, ובין אם ייעוד הקרקע נקבע כחקלאי במסגרת תכנית מתאר שחלה על המקרקעין.

סעיף 156 (א) לחוק התכנון והבניה קובע, בין השאר, כי: "לא ישתמש אדם בקרקע חקלאית אלא בהתאם לאמור בתוספת הראשונה לחוק". סעיף 7 לתוספת הראשונה, ממצב את כלל הברזל לפיו, חל איסור על בניה או שימוש בקרקע חקלאית שלא למטרה חקלאית, כאשר הכוונה היא ל- "בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים".

בשני קצוות הקשת מצויים מצבי הקיצון, המקרים הפשוטים והברורים שבהם, או שמדובר בשימוש חקלאי מובהק כגון גידול בעלי חיים ברפת או לול, גידול פרחים בחממה וכו', או שמדובר בשימוש חורג, שאינו חקלאי בעליל, כגון הפעלת גן אירועים, מרכז קניות וכו'. מאידך, המקרים המורכבים והמעורפלים יותר מתעוררים במצבי הביניים, שבהם מתרחשת בקרקע פעילות שיש לה קשר כלשהו לתוצרת חקלאית או לבעלי חיים, והשאלה היא האם פעילות זו על-פי סממניה מהווה שימוש חקלאי מותר בקרקע. מציאות זו נוצרה בעיקר על רקע ירידת קרנה של החקלאות המסורתית בעשורים האחרונים וניסיונם של חקלאים רבים למצוא לעצמם חלופות פרנסה.

נוכח זאת, הפסיקה העסיקה עצמה סביב מה ייחשב כשימוש הדרוש "במישרין לייצור חקלאי" לפי סעיף 7 לתוספת הראשונה. נטיית הפסיקה באורח עקבי וברור היא ליתן פרשנות צרה ודווקנית להגדרה שבחוק ולהביא לצמצום בהיקף הפעולות שניתן לכלול אותן בגדרה של המטרה החקלאית, תוך מתן דגש על כך שהפעולה צריכה להיות חקלאית על פי אופיה או קשורה במישרין ודרושה לייצור החקלאי. הטעם לכך הוא, כי בתי המשפט רואים חשיבות רבה בעמידה על המשמר על עתודות הקרקע לחקלאות ולשטחים פתוחים לטובת כלל הציבור ובהתאם לתכנון עתידי לפי צרכי העתים המשתנים, וכמו כן, במניעת סחף לכיוון של ניצול בלתי ראוי של הקרקע, שהיא משאב מוגבל, לשימושים מסחריים חורגים במסווה של שימושים חקלאיים.

בהתאם לכך, סווגו שימושים שונים בקרקע חקלאית כבעלי אופי מסחרי ולא חקלאי, כמו במקרים בולטים ביחס לעסק של חומרי הדברה לחקלאות, עסק לממכר פרחים ועציצים, אחסון מזון לבעלי חיים למטרות מסחריות, עסק של רכיבה על סוסים, שריפת עצים לשם הכנת פחמים, בית בד לייצור שמן זית, חנות לממכר בעלי חיים, מחסן לאחסנת עצים, עסק לממכר צמחים וציוד גינון או אחסון ומיון אבני טוף.

כרסום מסוים בחזית אחידה זו, הסתמן בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בעניין תנובה (מרכז מיון והפצה של ביצים) ובעניין בר-עידן (אתר למחזור בוצה וייצור קומפוסט), שהכירו בשימושים אלה כחקלאיים, אולם המדינה הגישה ערעור על הפסיקות והעניין טרם הוכרע סופית, כך שמוקדם עדיין להכריז על שינוי מגמה של ממש.